Time Out תל אביב About

הרימו את הרמה: רוז' היא מסעדה לנסוע בשבילה רחוק

עם כל הכבוד לתל אביב, ויש כבוד – לפעמים הלב קורא אל המרחב, ממש כמו מרקו בשעתו. הקיץ האינדיאני שנחת כאן לאחרונה מזמין לעזוב את שולחן השרטוט ולנסוע לצפון, היכן שהשדות ירוקים והכלניות אדומות, סגולות ולבנות. בעונה הזו של השנה רמת הגולן יפה מתמיד. סלעי הבזלת עדיין אינם לוהטים, ועם קצת דמיון אפשר לחשוב שהגעתם לטוסקנה. גם עכשיו, כשהטבע במלוא יופיו, מלון פרא בולט על רקע הנוף בפשטותו היוקרתית וסליחה על האוקסימורון. הריזורט שנפתח לפני חמש שנים (ונסגר ונפתח כמה פעמים בעקבות אירועים בטחוניים) חוזר לעצמו, ומשדרג את המסעדה עם שף חדש ותפריט מקומי־עונתי במלוא מובן המילה.

>> "פתיחת שולחן שלא קורעת את הכיס": שובם של תפריטי הצהריים
>> נרים עוד כוס של משהו: 23 ברי היין הכי מומלצים בתל אביב

בישראל אין כמעט מסעדות דסטיניישן, כאלו שנמצאות במקום מרוחק ששווה לנסוע עד אליו במיוחד. בצפון אפשר למנות בקטגוריה הזו את רוטנברג ואת ביסטרו מיכאל עד לסגירתו, וזהו בערך. ככה זה במדינה שכל נקודה בה נמצאת במרחק נסיעה מעיר גדולה. מלון פרא ומסעדת רוז' ממוקמים סמוך לצומת בית המכס, באזור שאם נקרא לו שממה קולינרית יש סיכוי שהוא יענה.

לאחר פתיחה מגומגמת, שמגלמת בתוכה את הקשיים שעסקים בצפון חווים, נבחר להוביל את המסעדה שף יוסי הייב, בן לאב בדואי מטובא זנגרייה ולאם אנגליה שהגיעה לארץ כמתנדבת. הוא גדל בקרית שמונה ומכיר את האזור היטב, ואת האהבה לבישול ספג מאביו שניהל את ענף הבקר בקיבוץ סאסא. "היינו מסתובבים יחד בשדות, לוקחים גזייה, מלקטים עשבי בר ומבשלים. מאבי למדתי גששות וליקוט, ורק היום אני מבין אילו כלים יש לי בארגז הכלים שאפילו לא ידעתי להשתמש בהם".

תפריט החורף עליו חתום הייב מביא לשולחן חומרי גלם מקומיים ועשבים, השראה מהטבע ומהבית וחוש לאסתטיקה. יש בו נוכחות עונתית חזקה וצילחות מינימליסטי שמתכתב עם הטרנד היפני־סקנדינבי. פטאייר במילוי עלים ירוקים וגבינה צ'רקסית ממגבנה במושב קדמת צבי, סלט עלים ולחם סאג' וקרוקט עולש בר מייצגים את תנובת האדמה בצפון, שכל שף במרכז היה מקנא בה. רוב העלים מגיעים אמנם מספק ירקות ולא מליקוט, כי אי אפשר לבסס מסעדה על רומנטיקה, אבל טעמי האדמה והחורף עוטפים את החך בעדינות רעננה.

אניילוטי חציל שרוף בהשראת בבא גאנוש, ריזוטו דג בבויאבס ושומר בריגול (טכניקת בישול מהמטבח הצרפתי) מעבירים את התוצרת המקומית תהליכים מתוחכמים, שמחברים בין המטבח הערבי־גלילי למטבח השאמי והאירופי. עלי חוביזה ממולאים ריזוטו כבר מסתמנים כמנת דגל. מכיוון שסוס מנצח לא מחליפים, בקיץ מכין הייב את המנה מעלי גפן. פקיילה סבנאח ומפתול בורגול, קמבוצ'ה מחטי אורן ומשווייה ענבים ורשאד משקפים עבודת מטבח מעמיקה ומשתלבים במנות באלגנטיות בדואית־בריטית.

המחירים, למקרה שתהיתם, מקצרים את המרחק בין הצפון לתל אביב: מ-36 ש"ח לפוקאצ'ה עם קרם פרש, זיתים וחריף מותסס ועד 295 ש"ח לאנטריקוט ממשק שלזינגר מכפר קיש ברוטב דמי גלאס. עם זאת ראוי לציין כי רוב המנות נעות בטווח 60-80 ש"ח, תמחור סביר יחסית למלון שכדי לבלות בו לילה תיאלצו להיפרד משלוש אלפיות לפחות.

"רוז' עושה מטבח עונתי על מלא, ולא כמס שפתיים. לקח לי שנים להבין שברגע שיש לך איזשהו קו – הכל מסודר בראש. יש שפים מבולבלים שרודפים אחרי איזשהו מיינסטרים. לי יש את האוכל הערבי-מקומי, שלמדתי להכין בבית", פורש הייב את משנתו ומספר שבאופן פרטי הוא מגדל ירקות כבר עשור. "כך קל לי לדעת מה יש בעונה ומה מתחבר למה. אני באמת נשען על עונות השנה, ועל מה שלים ולשוק יש להציע".

בחצר המלון הוא מטפח ערוגת עשבי תבלין, ומחכה לאישור להגדיל אותה לגן ירק של ממש. בהתחשב בשטח הנרחב שמקיף את המסעדה לא צריכה להיות בעיה. בין ההוט טאב לבריכה המחוממת יש מספיק מקום. ואז, כשירקות בלאדי יבשילו באדמת הגולן הפוריה, המעגל יושלם והצלחת תהפוך לחגיגה של הטבע בשיא תפארתו.
רוז' במלון פרא, צומת בית המכס,להזמנות

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל היא ברק כהן. תלמדו ממנו משהו

את ברק כהן ראיינתי פעמיים בחיים. בשני המקרים גנזתי את הכתבה. הפעם הראשונה הייתה כשנבחר לעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית ששאפה להתמודד ב-2021, רגע אחרי שזכה בבחירות המקדימות. המפלגה החלה להתפרק תוך כדי תנועה כבר בצעדיה הראשונים והחליטה שלא להתמודד בבחירות בסופו של דבר, ואני חשבתי שלא יהיה הוגן להציג דברים שאמר בימים הראשונים, בזמן שהמציאות בשטח כבר השתנתה, ולהוציא אותם בפועל מהקשרם.
הפעם השנייה הייתה אחרי הקמת ממשלת בנט-לפיד, כשעו"ד ברק כהן החליט לנצל את ההפוגה כדי לפתח את כישוריו הנאים כזמר-יוצר בז'אנר החאפלות שיכול להרים את הזכה שבחתונות. גם שם, המציאות השתנתה מהר מכפי שהספקתי לתמלל את השיחה, והכתבה איבדה את הקונטקסט שלה. זה היה מבאס בעיקר כי רציתי להרים לו, אבל יותר מכך כי היה לי ברור שהמציאות הישראלית לא תאפשר לברק כהן לשיר ולשמח את הציבור למחייתו. המאבקים לשוויון וצדק כבר ימצאו אותו. בדיוק כשהוא יחשוב שהוא בחוץ הם יימשכו אותו בחזרה פנימה.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> המשחק המסוכן חזר: האם "ארץ נהדרת" מנרמלת את מרדכי דוד?

נזכרתי בזה בחודשים האחרונים כשהוא העביר הילוך אקטיביסטי והחל ללוות מקרוב את משפט נתניהו ואת הניסיונות לחבל בו ולהביא לביטולו, כשבמקביל לקח כפרויקט את רועי סטאר המטרידן, את דובר הליכוד הלקקן גיא לוי ואת דובר המשטרה ליאור אבודרהם ומותג האופנה "אהבל" שהקים בהשראתו (קנו חולצה!). כלומר, צדקתי. מצד שני, כל זה לא מפריע לו להמשיך לשיר בחאפלות. כלומר, טעיתי. אני לא בטוח מאיפה הוא שואב את האנרגיות, אני רק יודע שאם היו לנו מאה ברק כהנים היינו במקום לגמרי אחר.

*חופש ביטוי פוליטי*
ליאור אבודרהם ורועי סטר, כל אחד בדרכו ניסה לדרוס את הזכות הבסיסית שלנו לדעה חופשית. שניהם התחילו ללמוד שהניסיון להשתיק גובה מחיר.

ליאור אבודרהם, קצין משטרה בכיר, התראיין בסוגיה של חופש מחאה. לדעתי אמר דברים מטופשים. יצא אהבל. את הדעה החופשית והלגיטימית שלי…pic.twitter.com/SVELHfWd1Q

— Barak cohen – ברק כהן (@barak1cohen)January 30, 2026

כי מה שיפה בברק כהן, בניגוד לאנשי מחאה רבים וטובים, זה שהוא לא רק מדבר אמת לכוח אלא גם לא ממצמץ כשהכוח עונה בחזרה. כל השמאלנים הטובים שצקצקו בעשור הקודם מול פרויקט "באים לבנקאים" או כשהתקיל את מירי רגב במסעדת פירות הים גוצ'ה, היו צריכים לעמוד אצלו בתור עכשיו בסליחה ומחילה. כל מי שהפך לחנה בבלי מול המופעים של כהן ברשתות החברתיות נגד מוקדי כוח והתעקש "להסתייג מהסגנון" צריך להוריד לעצמו כאפת שטות עכשיו כששאריות הדמוקרטיה הישראלית מתפוגגות.

ברק כהן הבין מזמן והרבה לפני כולם שזה לא דיבייט בבית הלורדים. אנחנו נלחמים כאן בארגון פשע שהולך אול-אין על הראש של מתנגדיו. הוא יודע להיכנס לסנג'רים של הארגון מתחת לעור, לדבר בשפה שלהם, לגייס לעזרתו את השכינה הברוכה ואת המשפט העברי ולהוציא אותם משיווי משקלם. הוא איש של אמת, גם אם היא לא נעימה ולא פופולרית וגם כשהוא בוחר לבטא אותה באופן אגרסיבי או וולגרי. האקטיביזם שלו בוודאי אפקטיבי יותר מאלף נאומים חיוורים באלף הפגנות רוויות ייאוש.

ולא פחות חשוב: הוא שמח. הוא נהנה. הוא מבסוט. יש בו עליצות כשהוא נאבק בנאמני משטר, אוכלי שוחד ובוגדים בעמם. השמחה הזאת מדבקת ומפיחה אומץ גם באחרים, כשם שהיא מבלבלת את סוכני המשטר שרגילים לראות מולם אנשי מרכז-שמאל מבועתים ונואשים. הוא בכלל לא רואה את עצמו כחלק מ"הגוש" הדמיוני נגד נתניהו. השינוי שהוא חותר אליו עמוק, מקיף ומהותי בהרבה. למי שמעוניין להקשיב,כמו ארי ליבסקר ב"כלכליסט", הוא תמיד שמח להשמיע את החזון מרחיק הלכת שלו. וכן, יש לו חזון.

בחודשים הקרובים יצטרפו רבים אל המערכת הפוליטית בניסיון נואש לעצור בבחירות דמוקרטיות את הגלישה של מדינת ישראל אל דיקטטורה קקיסטוקרטית. חלקם כבר מאורגנים בחמ"לים במאמץ לשמור על טוהר הבחירות, משימה כמעט בלתי אפשרית אחרי שהמשטרה, השב"כ וחלקים ממערכת המשפט כבר נפלו. הם חייבים לדבר ברור, אמיץ וחזק ולייצר אופוזיציה לוחמנית פי אלף. הם חייבים להיות יותר ברק כהן. זאת תעודת עניות גדולה למנהיגי "המחנה" הדמיוני על משאביהם בכנסת, אבל נכון לרגעים אלה, עם הקרקס שהוא עושה לוואנאבי-בסיג' של נתניהו ועם הרעש שהוא מרים סביב ניסיונות המסמוס של משפט נתניהו, ברק כהן הוא האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

איזה מין עולם זה אם אין בו את קתרין אוהרה. צחוק אחרון ופרידה

העולם אינו מקום הוגן בשום צורה ואופן, ובשבוע שעבר קיבלנו הוכחה נוספת לכך כשהשחקנית והקומיקאית הקנדית-אמריקאית קת'רין אוהרה הלכה לעולמה ממש מוקדם מדי. אוהרה מוכרת לרבים מתפקידיה בסרטי קאלט נוסטלגיים כמו "שכחו אותי בבית" ו"ביטלג'וס", או מהופעתיה העדכניות יותר בסדרות כמו "שיטס קריק" או "הסטודיו", אבל בקריירה של יותר מחמישה עשורים היא עשתה הרבה יותר. מהופעות בתכניות מערכונים קנדיות, סרטי קאלט, תפקידי דיבוב ועוד, אוהרה השאירה מאחוריה מורשת של יצירה קומית מיוחדת, ניסיונות ומצחיקה מאוד.

>> אף אחד לא עושה סאטירה אנטי תאגידית מדממת כמו הקוריאנים
>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך

היא נולדה ב-1954 בטורונטו, קנדה. בגיל 20 הצטרפה לקבוצת הקומדיה Second City, בהתחלה כמחליפה של הקומיקאית גילדה ראדנר, שבדיוק הצטרפה לקאסט המקורי של "סאטרדיי נייט לייב". ההצלחה של "סקנד סיטי" כמופע בימתי הביאה להפקתה של תכנית הטלוויזיה הקנדית "SCTV", שם כיכבה אוהרה לצד כוכבים עתידיים כמו יוג'ין לוי, ג'ון קנדי וריק מוראניס. בין הדמויות הבולטות שלה בתכנית הייתה הבדרנית הכושלת לולה הת'רטון וחיקויים זכורים של ברוק שילדס וקתרין הפבורן. קל לראות דרך הדמויות הגרנדיוזיות האלו את הכישרון הקומי שאוהרה תראה בעשורים הבאים. יש חוסר פחד מסויים בדרך בה היא נכנסת לדמות כמו לולה הזמרת הנוראית. היא משתמשת ביופי והכריזמה הטבעית שלה כדי ליצור דמות מוגזמת לחלוטין אך עדיין אמינה.

ב-1985 הופיעה אוהרה בתפקיד קטן אך זכור ב"שיגעון של לילה" בתור אחת הטיפוסים המוזרים שגיבור הסרט, בגילמו של גריפין דאן, פוגש במהלך הלילה הארוך שלו. "שיגעון של לילה" היה אחד הסרטים היותר נסיוניים של מרטין סקורסזה, קומדיה שחורה וסוריאליסטית שטים ברטון היה אמור לביים במקור. ברטון יביים את אוהרה, אבל בתפקיד זכור אף יותר בתור לידיה דיץ, האמנית היומרנית והאם החורגת מהגיהנום בקלאסיקה "ביטלג'וס". בסרט שמכיל את אחת ההופעות המטורפות בהיסטוריית הקולנוע (מייקל קיטון בתור ביטלג'וס), אוהרה מצליחה להיות מוגזמת לא פחות והנסיונות שלה להפוך את הבית המקסים לאמנות מודרנית, מפחידים לא פחות מהאלמנטים העל-טבעיים בסרט. וכמובן: יש את הקטע המוזיקלי הבלתי נשכח.

עוד אחד ממשתפי הפעולה הגדולים של או'הרה היה כריסטופר גסט, מחברי "ספיינל טאפ" והבמאי של סרטים מוקומנטריים קורעים מצחוק כמו "משב רוח מוזיקלי", "כוכב התערוכה" ו"מחכים לגופמן". אוהרה השתלבה נהדר באנסמבל הקולנועי של גסט, לצד חברה הישן יוג'ין לוי ושחקנים קומיים מוכשרים כמו פרד ווילארד, ג'יין לינץ' וג'ניפר קולידג'. הדמויות שלה בסרטים של גסט שונות אחת מהשנייה, אך מצליחות תמיד ללכת על הקו הדק בין קריקטורה ודמות אמיתית שאפשר להזדהות איתה.

אוהרה התאחדה שוב עם יוג'ין לוי ב"שיטס קריק", הסיטקום המבריק והמצליח להפליא שיצר יחד עם בנו דן לוי. גם שם אוהרה גנבה את ההצגה בתור אם המשפחה מוירה רוז. וגם הדמות הזאת של אוהרה הייתה אמנית מתוסכלת וחסרת כישרון, במקרה הזה שחקנית טלוויזיה לשעבר, עם אגו מנופח ונטייה לשימוש בשפה מליצית. "שיטס קריק" החזיר את אוהרה לצייטגייסט והוביל לתפקיד הטלוויזיוני האחרון שלה: פאטי, מנהלת האולפן המפוטרת, ב"הסטודיו". גם באנסמבל הזה של סת' רוגן אוהרה הצליחה לבלוט וליצור דמות פחות מוגזמת, אך לא פחות מצחיקה, שמצליחה להיות מנטורית לראש האולפנים הצעיר שמגלם רוגן ובאותו זמן לפעול לנקמה בבעל האולפנים בגילומו של בריאן קרנסטון.

וכן, אנחנו חייבים להזכיר את תפקידה בתור קייט מקאליסטר, האמא מ"שכחו אותי בבית". היא אולי שכחה את הילד שלה בבית, אבל הרגש האמיתי שאוהרה הביאה לדמות הזאת גרם לנו לקוות שהיא תצליח לחזור אליו, ולא פשוט להתקשר למועצה לשלום הילד. בין ההספדים השונים לאוהרה שפורסמו השבוע, שכללו גם מחווה מתערוכת הכלבים של ווסטמינסטר, אולי המרגש ביותר היה מכוכב "שכחו אותי בבית" מקולי קלקין. "מאמא", כתב קאלקין באינסטגרם, "חשבתי שיהיה לנו יותר זמן". בין אם אוהרה הייתה האמא הקולנועית שלכם, או הדודה המצחיקה הטלוויזיונית שלכם, כולנו נתגעגע אליה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

אף אחד לא עושה סאטירה אנטי תאגידית מדממת כמו הקוריאנים

הניסיון הראשון של מאן-סו (לי ביונג-הון מ"משחק הדיונון") להרוג מישהו הוא רגע קולנועי אבסורדי ונהדר. מאן-סו עולה על גג של בית, תופס עציץ בינוני, חוכך בדעתו ומחליף אותו בעציץ יותר גדול, ואז מניף אותו מעל לראשו בכוונה להפילו על גבר שמדבר בטלפון למטה ברחוב. מים מהעציץ זולגים כמו דם שקוף, או זיעה קרה, על פניו של מאן-סו, ועל החליפה הנאה שלבש לראיון עבודה, והוא מתמהמה. הניסיון אינו מסתיים בהצלחה. כאיש משפחה ומנהל מזה 25 שנים במפעל למוצרי נייר, מאן-סו חסר כל כישורי הרג, וצעדיו הראשונים בתחום מלאים טעויות מבדרות. אבל מקורבן לקורבן הוא צובר ניסיון, ונעשה הרבה יותר מחושב ומתוחכם. זה מעיד על יכולתו ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים – תכונות הנדרשות לתפקיד ניהולי, כמובן.

>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

מאן-סו אינו מתכוון להתמקצע כמתנקש. הוא רוצח אנשים משום שפוטר מעבודתו כשהמפעל נרכש על ידי חברה אמריקאית, ולמרות כל התרגילים למחשבה חיובית שלימדו אותו, הוא לא הצליח למצוא תחליף ראוי. יש משרה אחת בחברת נייר אחרת שמתאימה לו בול, אלא שיש עוד כמה אנשים עם הכישורים הנדרשים. לכן הוא מחליט לחסל את המתחרים.

"אין ברירה אחרת" הוא העיבוד הקולנועי השני ל"הגרזן" מאת סופר המתח האמריקאי דונלד ווסטלייק, שעשרות מספריו הגיעו למסך (בהם "הצייד", שב-1967 הפך ליצירת המופת האבסורדית "Point Blank", וב-1999 ל"פייבאק" עם מל גיבסון). העיבוד הקודם מ-2005 נוצר בצרפת בידי קוסטה גברס, ונקרא "Le couperet". הספר עצמו נכתב ב-1997, בהשראת סדרת כתבות ב"ניו יורק טיימס" על קיצוצי עובדים בתאגידים. שלושים שנה אחרי, הנושא נותר רלוונטי כשהיה – גם בעידן הדיגיטלי שבו הצורך בנייר הולך ופוחת – והסיפור על קורבנות השוק החופשי נקלט היטב בקוריאה הדרומית.

לצד בונג ג'ון הו ("פרזיטים"), פארק צ'אן-ווק הוא מבכירי הקולנוענים הקוריאנים. סרטיו כמעט תמיד אלימים מאוד ומגוללים סיפורי פשע ונקמה, מרוססים בהומור שחור. "אין ברירה אחרת" הוא הסרט השלישי שלו שמופץ בישראל, אחרי "חמישה צעדים" ("Oldboy") ו"החלטה לעזוב" המופתיים – לשניהם נתתי חמישה כוכבים. הפעם שכבת ההומור השחור עבה במיוחד, ללא ההדים הטראגיים שליוו את היצירות הקודמות. לכן, אף שנהניתי מהבימוי המדויק ומהמהלכים העלילתיים, הרובד הזה היה חסר לי.

הבסיס התמטי מזכיר לא מעט יצירות אמריקאיות, דוגמת הסדרה "החברים והשכנים שלך", שעוסקות בחיי המעמד הנינוח (הסנובי והצבוע) המתגורר בפרוורים האמידים, ובמי שנזרק מהם. כשאנחנו צופים בחזות המשפחתית המושלמת מדי שמוצגת בפתיחה – כולל חיבוק משפחתי וזוג כלבים שנקראים על שמות הבן והבת – ברור לנו שהיא נועדה להיפרע תוך זמן קצר. כך אכן קורה כשמאן-סו מגלה שהבונוס שקיבל לא מעיד על הערכה לעבודתו, אלא להיפך. אחרי האירוע המחולל של הפיטורין, הסרט לא ממהר לשום מקום ובונה בדקדקנות את הייאוש הזוחל שמניע את מאן-סו לבחור באסטרטגיה של רצח.

הקצב האיטי של הסרט, שאורכו שעתיים ועשרים, יאתגר את סבלנותם של חלק מהצופים (כפי שניכר בהקרנת העיתונאים), אבל אוהדיו של פארק יתענגו על כל פריים, כמעט. הרצח הראשון הוא המפורט והארכני ביותר, בהיותו הכי פחות מתוכנן. יש שם כמה דקות של התגוששות שמבוימת בגסות, בעיניי. אבל כל השאר עשוי בחדות ובאלגנטיות, בתוספת זוויות צילום ביזאריות שמייצרות תחושה כאילו משהו אורב לנו בכל פינה נסתרת. גם הפעם פארק משלב בפסקול יצירות קלאסיות של מוצארט וויואלדי – לצד בלדות קוריאניות – הפעם לא כקונטרפונקט לתמונה, כפי שעשה באופן בלתי נשכח ב"חמישה צעדים".

לי ביונג-הון מתגלה כשחקן קומי מצוין בתפקיד הגבר שמשתדל להיות אבא טוב לילדיו, ובעל טוב לרעייתו, והופך בשל כך לרוצח. האופציה של התחלה חדשה אינה עולה בדעתו, כי הוא מרגיש ש-25 שנים בתעשיית הנייר הגדירו את זהותו והוא מסרב להיפרד ממנה. סון יה-ג'ין משתווה אליו בתפקיד רעייתו התומכת. סון זכורה לטוב מהסדרה הקוריאנית הפופולארית "נחיתת חירום לאהבה", שם היא גילמה יורשת/סלבריטי/אשת עסקים. כאן היא פחות זוהרת אך לא פחות נבונה ובעלת תושיה. הסיום נפרש על פני כמה סצנות. האחרונה שבהן אירונית כדבעי, ומותירה אותנו עם שאלה מהדהדת לגבי מהות הקיום האנושי בשלב הבא של עידן התאגידים.

4 כוכבים
No Other Choice בימוי: פארק צ'אן-ווק. עם לי ביונג-הון, סון יה-ג'ין. דרום קוריאה 2025, 139 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב. העיר של דן יואל

>> דן יואל הוא די.ג'יי, אוצר מוזיקלי ומפיק מסיבות בארץ ובאירופה מעל 20 שנה תחת השםLt.Dan(כדאי שתעקבו), ירושלמי במקור, אבל תל אביבי כבר מעל 15 שנה במצטבר ומטורף על העיר. הוא גם מנהל השיווק והדיגיטל שלהבלט הישראלי.בשנים האחרונות מפיק אתליין המסיבות <120 עם נדב רביד, שמקדש את הבערה האיטית על הרחבה. לוטננט דן יתקלט עם נדב רביד במסיבה הבאה של <120 בתאריך ה-13.2.26 במועדון המרץ 2. הנחה שווה במיוחד לקוראי טיים אאוט עם הקוד takeyourtimeoutבעמוד האירוע.

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> ילדה קטנה עם שניצל ענק וספוט לשקיעה // העיר של שירי ברוק-שגיא
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג

1. גינת דובנוב

כנראה המקום שאני מבלה בו בתדירות הגבוהה ביותר במסגרת טיולי הבוקר עם הכלבה השובבה שלי רו, שזה גם כנראה המקום האהוב עליה בעולם. אי ירוק ונעים בים האורבני והתרבותי (משכן אמנויות הבמה/ הקאמרי/ מוזיאון תל אביב), מתחמי דשא מפנקים, קפה ספסל הנעים, ואחת מגינות הכלבים הכיפיות בעיר.

2. כיכר בזל

התאהבתי בכיכר עם תחילת העבודה בבלט הישראלי, ומבקר בה כמעט כל יום. אפשר למצוא כאן כל טייפ קאסט תל אביבי קיים בין הקפה המעולה של MELA, החומוס הנדיר של רונן, האיטלקית המפתה של רוסטיקו או הסושי הצבעוני של ZE SHUSHI. למרות שהשיפוצים האגרסיביים של העיר לא פסחו עליה והיא קצת שבורה, כיכר בזל עושה לי את זה קולינרית ואנושית ביג טיים.

3. K BAR

כשאתה קם כל בוקר ב-6 (גם בסופ"ש, ראו פסקה ראשונה) ואתה לא יודע שנ"צ מהו, לייט נייט הופך לזיכרון רחוק. אבל כשהרחוק הופך למתוק, וזה איכשהו קורה,זה תמיד יהיה בקיי. לא משנה כמה פעמים אני אגיד לעצמי שבא לקטנה, זה תמיד מעבר: המוזיקה תמיד בול, העמדה מפנקת ועוטפת, הקהל נעים, והצוות מרים.בית של לילות מהבילים ועמוסים בפיל גוד קז'ואל שאי אפשר ללמוד בשום מקום. פשוט הבר הטוב בעיר.
הרצל 4 תל אביב

4. קפה לב

כן כן, זה לא כזה מקורי לאהוב אתהמקום המופלא הזה. העיר כבר מזמן יודעת מי עושים לה טוב, ולב הוא ללא ספק אחד מהם. הבניין לשימורבבית ליבלינגמארח את בית הקפה המעולה הזה, ששוכן לו לצד גינה נעימה, מטבח טעים מאוד ומרקם אנושי מהמגניבים בעיר. אני תמיד מוסיף קפיצה לצ'יל על הגג המושלם, מסתובב בין התערוכות, וממשיך לרקום את מזימת העל שלנו לעשות שם את מסיבת ה-120 שלנו בקיץ הקרוב.
אידלסון 29 תל אביב

5. הבלט הישראלי

הבית השני שלי בשנה האחרונה. כשהתחלתי לעבוד בבלט הישראלי, לא תיארתי לעצמי כמה השפעה תהיה לאמנות הזו על החיים שלי. לפתוח כל בוקר לצלילי נעימות פסנתר, ולעבוד לצד צוות יוצא מן הכלל של קולגות ורקדנים מוכשרים, ששומרים על הגחלת ונותנים הכל כדי לשמח לבבות על הבמה כל פעם מחדש, גרמו לי להתאהב. היופי והאסתטיקה של הריקוד הנשגב והמוקפד הזה, על בסיס יומי, זו מתנה שלא מפסיקה לתת.
הר נבו 4, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אכטונג! מדרכות צרות לפניך.עם כל הכבוד לתרומת הקורקינטים והאופניים החשמליות לקצב המהיר של העיר, זריקת הזין וחוסר הפחד של הרוכבים, בשילוב חוסר האכיפה והענישה של העירייה והמשטרה יוצרים מלא כאוס בכל פינה.אין שבוע שאני לא רואה בלייב תאונה. הפציעות האלו מיותרות וזה מרתיח את הדם.די לחנוק את המדרכות!

השאלון:

אירוע תרבות מהזמן האחרון שסידר את הראש או פתח לך את הלב?
מסיבות ה-120> שלי עם נדב. אני תמיד אשאף לצניעות, אבל אני מאוד גאה בדבר הזה שנדב (רביד) ואני יצרנו. האירועים שלנו ממש סידרו לי את הראש מחדש לגבי איך נתפסת בעיניי המסיבה האידיאלית. הלמידה והסיפוק כל כך גדולים, עד לרמה שזה ממש טיפולי בשבילי. נכון – לא המצאנו את הקונספט, אבל כן יצקנו אופי, ואנחנו מטפחים ליין מקומי שגדל כל אירוע, חולק רחבת ריקודים מיוחדת ומכילה, בלילות מוזיקליים אינטימיים עם שיאים מרגשים של נשיקות ונשיכות מוזיקליות, שאף פעם לא יעברו 120 פעימות לדקה. זה ממש טנטרי. כל זה לא יכול לקרות בלי החללים המארחים שלנו –המרץ2והננסי, שמאפשרים לנו לעוף לאן שאנחנו רוצים – זה לא מובן מאליו בתקופה מאתגרת לחיי הלילה, שנדרשת לפעמים להיכנע לאיזה קופי פייסטיות קצת משמימה.

יצירה שנתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
"פלוריבוס". כולם כבר השתפכו עליה בכל מקום אפשרי, וההייפ מוצדק. סדרה מופתית.הדרך שבה היא לוקחת את הזמן ומפרקת לגורמים את המורכבות שבקונפורמיזם, ההתקרנפות ותופעת העדר, משקפת בסינמטיות ייחודית את המחיר היקר, העקלקלות והקונפליקטים המורכבים של האינדיבדואליזם, ומרבדת את כל השיח על העתיד שמחכה לנו למימד חדש. הסדרה דורשת המון מהצופה, אבל הסבלנות משתלמת.לא מושלמת, אבל מחלחלת עמוק. אהה, והפסקול – ללקק את האצבעות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל עמותה ובית מחסה שמצילים בעלי חיים הם קדושים בעיניי ולכולם מגיעה התמיכה המלאה שלנו.עצוב לראות כל כך הרבה בעלי חיים ננטשים, וזה מנחם לדעת שיש התארגנויות שנותנות את הלב, הזמן והכסף בשביל להציל את כל מי שרק אפשר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
החיים בעיר בשנים האחרונות הפכו למאתגרים מאוד עם כל עבודות הבניה, יוקר המחייה והמלחמה שרוקנה את העיר מהווייב הבינלאומי שלה והפכה אותה שוב לתל אביבית בעל כורחה. מרים לכל מי שנשאר ולא מוותר: בעלי המקומות, התורמים, המתנדבים, הבליינים, הסועדים, השפים והיוצרים, שרוקמים מחדש את מה שעושה את העיר הזו אחת מהערים המיוחדות בעולם.

מה יהיה?
באמת שאין שום דרך לדעת. עכשיו אחרי כשהחטוף האחרון חזר ו(אולי) הסתיימה הלחימה, אני רוצה לחשוב שיתחיל ריפוי אמיתי, ונחזור להיפתח חזרה לעולם שבחוץ, ונוכל לתת לאור לחזור לשטוף את העיר המופלאה הזו.

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?