Time Out תל אביב About

אחרי שנתיים בלי: מצעד הגאווה חוזר במתכונתו המקורית לצ'ארלס קלור

קשה מאוד לומר שתל אביב חזרה לשגרה של לפני המלחמה, אבל אין ספק שהיום לקחנו צעד אחד ענק לעבר נורמליזציה עם עצמנו – עיריית תל אביב-יפו הכריזה את החדשות הכי מרימות ששמענו מזה זמן מה, והודיעה על שובו של מצעד הגאווה במתכונתו המקורית – שיתקיים בראשית הקיץ, ה-12.6, בגן צ'ארלס קלור כמו שאלוהימה כיוונה, אי אז כשנוסד לפני 28 שנים. סייב דה דייט ותתחילו להתאמן על היד עם המניפה, כי לא נפנפתם כראוי כבר כמעט שלוש שנים.

המצעד השנתי, האירוע הגדול והבולט ביותר של הקהילה וכנראה האירוע השנתי החשוב ביותר בתל אביב (פחחח לילה לבן, אתה אפילו לא מתקרב), נולד במטרה לחגוג גאווה להטב"קית בעיר, לחבר קהילות ולקדם שיוויון, הכלה ושאיפה לחברה דמוקרטית וליברלית. בקיץ 2024, עת 132 ישראלים עוד היו שבויים בעזה,המצעד בוטל בהחלטת העירייהוארגוני הקהילה הגאה, ובמקומו נערכהעצרת הגאווה והתקווה.

ב-2025 העירייה התכוננהלהחזיר את המצעד בכל כוחו, אבל בלילה שלפני סופ"ש הגאווה הטלפונים של כולנו זהרו בהנחיה מלחיצה והמתקפה על איראן יצאה לדרך – כךשהמצעד בוטל. גם לאחר סיום המערכה מול איראן (לפחות נכון לעכשיו), המצעד לא חזר באותו הקיץ, וכנראה שהיתה צריכה שנת התאוששות עד לשובו ביוני 2026, בתקווה שעד אז לא תהיה שום איראן שתעצור את המצעד (וגם לא איזה סמוטריץ', חלילה עלינו). נכון לרגע זה אין פרטים נוספים על החגיגות שיתקיימו השנה, אבל אנחנו יודעות שהולך להיות חם ולוהט, ובתקווה, גם מצעד חשוב שלא יפחד להיות פוליטי וליברלי כמו שידע להיות בעבר, וראוי שיהיה בזמנים שכאלו.

"מצעד הגאווה יוצא לדרך ברגע שבו החברה הישראלית זקוקה יותר מתמיד לתזכורת ברורה: שוויון, חירות ובחירה חופשית אינם חסד או פריבילגיה – הם תנאי יסוד לקיומה של חברה דמוקרטית", אומרת סגנית ראש העירייה ומחזיקת תיק הקהילה הגאה מיטל להבי. "תל־אביב–יפו תמשיך להוביל בנחישות את המאבק על זכויות הקהילה הגאה ועל זכותו של כל אדם להיות מי שהוא. השנה נצעד בגאווה וגם בתקווה עמוקה – לאחר שנתיים קשות מנשוא שבהן הקהילה עמדה כתף אל כתף לצד משפחות החטופים. כולנו מצפים לשובו של רני גואילי ז"ל ולרגע שבו אף אחד ואף אחת לא יישארו מאחור. נצעד, בגאווה ובתקווה, למען עתיד חופשי, שוויוני ובטוח לכולן ולכולם".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

ראמן ניו ג'רזי, בראנץ' אירופאי, המבורגר בלילה ועוד חדשות אוכל

בעיר שבה יש כל כך הרבה טעים, תמיד יש מה לחדש. תחילת השנה האזרחית עוררה במעט את סצנת האוכל שלנו מתרדמת החורף הקלה, ויש עוד מסעדות שהופכות את עונת המלפפונים לסלט מלפפונים עסיסי. שובם של הדילים לצהריים עוזר לנו לשלם פחות על האוכל, קאמבק של ארוחת המבורגר מיתולוגית – גם אם בגרסה שונה – נותן תקווה לעתיד הלייט נייט העירוני וכנראה שמצאנו את הפינה הלוהטת הבאה של העיר. ששש, אל תגלו לאף אחד, שלא יהיה עמוס מדי. בואו לאכול איתנו.

הפוגה מנחלת בנימין | דה פיג'וטו

בחודש אפריל השנה דיווחנו על כך שעיריית תל אביב יפו מרחיבה את רשימת הרחובות מוטי ההליכה באזורי הבילוי המרכזיים.מאז זרמו ליטרים רבים של בירה בברזים, וגם ספגנו מתקפת טילים איראנית, אבל לכלכלה יש טיימינג משלה ורחוב דה פיג'וטו הופך לאט אך בבטחה ליעד עסקי־קולינרי מבוקש: מסעדת מנטנטן כבר שכרה נכס ונמצאת בתהליך חשיבה מה לעשות בו (אולי קונדיטוריה יפנית? כי ראמן וקאצו כבר יש ב-WABI), ושמועות עקשניות מדברות על כך שאיל שני מתכנן לנעוץ כאן סניף של המזנון. עם האוכל יבוא מן הסתם התיאבון ויביא איתו עסקי אוכל ובילוי נוספים, ויותר לא נצטרך להידחק עם עוד מיליון איש בנחלת בנימין.

או טו טו פיצה | קוטה

זוכרים שסיפרנו על ספוט הפיצה של שפית נרקיס אלפי (ביינה), שנהרס במתקפת הטילים האיראנית בחודש יוני עוד לפני שהוקם? אז אנו שמחות לבשר ש"קוטה" כבר נמצא בהליכי שיפוץ מתקדמים ועתיד להיפתח בעוד חודשיים. הלוקיישן אינו זר לפחמימות – במקום שבו פעל בית הקפה של שרויטמן ברחוב גאולה – וכמו שאנו מכירות את אלפי יש למה לחכות. בכל מקרה בעיר (ובבטן) יש תמיד מקום לעוד פיצה.

שביל ישראל בצלחת | 7:1 X יניב גור אריה

עבור פודיז הרפתקנים, יניב גור אריה הוא סוג של גורו – שף שמאמין שאוכל הוא פסיכולוג ומלהטט עם תנובת הארץ במקוריות שובת לב וחך. בסדרת ארוחות במעבדת הקוקטיילים 7:1 תחת הכותרת "שביל ישראל" הוא מגיש תפריט בן 14 מנות בהשראת החורף: לילות קרים, גשם, עשבי בר, הדרים, ים סוער וירקות שורש. בזה אחר זה יבואו עלי רקפת עם טפנד דקל נור, פקורינו ממחלבת פלורה, חמאה חומה ולימוני מאייר; ארטישוק ירושלמי עם דמי גלאס צמחוני, ינבוט השדה ופינגר ליים; דג ים צלוי עם חמוסטא עלי לוף וחומעה ולפת מזוגגת בתה שחור ועוד טעימות שמשקפות פרשנות יצירתית לקשר בין אוכל, אדמה וזמן. הארוחות נותנות במה לספקים וליצרנים מקומיים שלקחו חלק במלאכת בניית התפריט וגם ל-zero waste, והמחיר סביר יחסית לז'אנר ולעובדה שמדובר ביצירה כמעט חד פעמית: 450 ש"ח לאדם (התאמת 5 קוקטיילים/מוקטיילים בתוספת 150/200 ש"ח).
אחד העם 1, עד שני (23.2),להזמנות

ראמן ניו ג'רזי סטייל | גווידו

החורף שבא והולך על בסיס שעתי כמעט מחזיר את לתמונה את הראמן, שאיכשהו תמיד נשאר באופנה. תום שמיר, האיש והאגדה עם הציר והאטריות, מתארח היום (ראשון) בגווידו, שלצורך העניין מתחפש לקנג'י – פופ אפ שכמו קודמיו (סנדביצ'ים וברביקיו) לובש סגנון שונה לגמרי, ומותיר את הפסטה עמוק במגירת המטבח. בתפריט צפויים ראמן מיטבולז עם טארה יין אדום, כדורי בשר ופרמזן וביצה (78 ש"ח) ועוד ראמנים משוגעים שרגלם האחת ביפן והשנייה בניו ג'רזי, וגם סלט סיזרו עם קרוטוני אורז תפוח ופוריקקה (48 ש"ח), עוף קראגה עם ריבת אצות (48 ש"ח) ופנקוטה יוזו לקינוח (50 ש"ח). אם כבר פיוז'ן, אז ככה: סקסי, מפתיע ולא דומה לשום דבר שפגשנו קודם.
בן גוריון 34, ראשון (11.1) מ-17:00,להזמנות

הפסקת צהריים 1 | רובע א'

לאחר שנעלמו בגלל המלחמה, תפריטי הצהריים מתחילים לחזור לשמחת לב הקהל, כלומר אנחנו. משכך, שף אביתר מלכה פותח את דלתות מסעדת רובע א' ומגיש מנות חורפיות אך קלילות, שאחריהן אפשר לחזור למשרד. למשל: המבורגר טונה (110 ש"ח), טליאטלה בחמאת אריסה ונתחי אינטיאס בפחם (139 ש"ח) וקציצות לוקוס בלימון עם חומוס, שומר וקוסקוס (142 ש"ח). לחם, חריפים, מנת פתיחה וקנקן סודה כלולים בדיל, ואז המחיר כבר נראה ידידותי יותר למשתמש.
יהושע התלמי 18 (מלון אלקונין), ראשון-חמישי 16:00-12:30,להזמנות

הפסקת צהריים 2 | נורדר

אם מצאתם את עצמכם באמצע היום בצפון דיזינגוף מורעבים שימו ווייז לנורדר, שמציע דיל עסקי שווה: 15 אחוז הנחה על כל התפריט, שמתומחר סביר מלכתחילה. בתקציב שאינו מצריך הלוואה חוץ בנקאית תוכלו לפתוח את הארוחה במגש מזאטים – סקורדליה, צזיקי, טאבולה ועוד (41 ש"ח), ולהמשיך לקערת פו מהבילה עם אטריות אורז טריות ובשר מפורק (58 ש"ח), ספגטי מיטבולז שמנמנים ברוטב עגבניות סמיך (67 ש"ח), בורגר נורדר עם גאודה וצ'יפס (65 ש"ח) ועוד מנות שממלאות את הבטן אך לא מפילות לשנ"צ. אמיצים במיוחד מוזמנים להתמודד עם שניצל מפלצת פריך וזהוב ברוטב חרדל עם פירה או סלט ירוק שמחירו 59 ש"ח בלבד, סכום שבימינו קונה בקושי שווארמה (ואין מה להשוות באיכות).
דיזנגוף 245, ראשון-חמישי 16:00-12:00,להזמנות

בואו למסיבראנץ' | קפה אירופה

קפה אירופה משיק בראנצ' סופ"ש שממציא את הגלגל מחדש: מנות בראנצ' קלאסיות – אאוט, גרסאות בוקר לא מתנצלות למנות הערב ולביסים הליליים שהמקום מזוהה עמם – ורי מאץ' אין. הבר שבין המטבח לאזור הישיבה מתחפש למשתה דקדנטי עם מבחר מאפים מתוקים ומלוחים משתנים, גבינות ונקניקים משובחים ופירות העונה (11:00-14:00 או עד אחרון המאפים), ובשעה 12:00 נפתחת גם החצר המקורה והמחוממת עם שרימפס קוקטייל, אויסטרז ג'ילרדו, פטה כבד וריבה ועוד מנות פתיח קטנות ב-38 ש"ח, לצד מנות הדגל של המסעדה, ביניהן מולים מרינייר וצ’יפס, ואגז בנדיקט עם פורל והולנדז (51-129 ש"ח). עוד צפויים מוזיקה חיה ודיג’ייז וכן שיתופי פעולה קולינריים והמון הפתעות.
רוטשילד 9,שישי ושבת, 11:00-16:00,להזמנות

המבורגר בלילה | בית גולדנברג

זוכרים את הימים בהם רשת ההמבורגרים עם החתול המחייך שלטה ברוטשילד? בר האוכל והקוקטיילים בית גולדנברג, שממוקם בלוקיישן שבו פעל סניף מוזס ברוטשילד, משיב את דיל הלייט נייט שהפך את המותג הקודם במקום ללהיט – 49 ש"ח בלבד למנה. תמורת שטר ירקרק תוכלו לקבל המבורגר קלאסי, כלומר קציצה במשקל 180 גרם מבשר שנטחן במקום בתוספת איולי שום קונפי, חמוצים הולנדים, בצל סגול ורוטב סרירצ׳ה, או סמאש כפול ובו שתי קציצות עם צ׳דר, בצל לבן מקורמל, בצל סגול מוחמץ, חמוצים, איולי וצ׳יפוטלה. צ׳יפס/טבעות בצל/ צ׳יפס חיוכים כלולים במחיר וגם צ’ייסר לקראת המשך בילוי בעיר שחוזרת לא לישון בלילה, והפעם מהסיבות הנכונות.
רוטשילד 35, שלישי-חמישי 01:00-23:00, שישי-שבת 02:00-23:00,להזמנות

מחוץ לעיר

משחקי השף בירושלים

לפעמים גם לנו התל אביביות יש סיבה לקנא בירושלים: בפסטיבל Winter Dreams נפתח מתחם קולינרי של הריאליטי "משחקי השף", שבמהלך החודש הקרוב תוגש בו בכל שבוע מנה מנצחת מהעונה הנוכחית. את הסדרה יפתח מסחאן פרגית – תבשיל פרגיות ובצל מקורמל על ב'ריר מרוקאי של שמעון וקנין, שהלוואי שהיינו חיילים בבסיס שלו (49 ש"ח).
הגן הבוטני האוניברסיטאי, ירושלים, ראשון-חמישי 17:00-22:00

סלואו דיינינג בצפון

ארוחה מיוחדת, איטית במובן הטוב של המילה וקרובה לאדמה, תתקיים במסעדת סלואו דיינינג שבקיבוץ מורן. שף ניתאי יהלום יארח את השפים דור ונגר ומיקה אלקים (לשעבר ארטל פורמל) למצעד מנות חורף מחממות כגון וישיסואז ירקות שורש לבנים, ארטישוק קונפי עם קישוא בלאדי ודג שלם בטאבון על תבשיל חוביזה ערבי־גלילי (69-140 ש"ח). החברים מיקב פלך ימזגו יינות, האח כבר בוערת ועמדת התקליטים מאויישת – רק להיכנס לאוטו ולנשום אוויר צח על מלא.
slowness, קיבוץ מורן, חמישי (15.1) מ-18:30,להזמנות

חגיגת בשרים בעמק

מסעדת תמרלין בנהלל חוגגת יום הולדת 4 מול הנוף היפהפה של עמק יזרעאל. לתפריט הקבוע נוספו סלט נתח קצבים עשבי תיבול ופומלה (72 ש"ח), טטאקי שייטל כרישה וציר בקר (89 ש"ח) ועוד מנות חגיגיות, לצד מנות חורף מיוחדות כגון מרקים מתחלפים (47 ש"ח) ותבשיל בקר בבישול ארוך עם ירקות שורש ופירה (128 ש"ח). לכבוד האירוע הושק מועדון לקוחות חדש ואיתו מגוון הטבות שוות, שעבורן שווה לצאת מתל אביב.
נהלל, חמישי (15.1)מ-18:00,להזמנות

כלום לא עצוב: שאול מזרחי מספר על תולדות אביתר בנאי והבארבי

שאול מזרחי, בעלי הבארבי המיתולוגי, לא ידוע כאדם שאוהב להיחשף יתר על המידה. חרף שנותיו הרבות בתעשייה, מזרחי נחשף בעיקר כשיש לו על מה לכעוס (זוכרים את ימי הקורונה? אוהו), או כשאחד מהאמנים האהובים עליו זקוק לקול אימתני וישיר שיספר עליו. אבל היום, באופן נדיר למדי, מזרחי פרסםבחשבון האינסטגרם של מועדון הבארביטקסט יוצא דופן שאנחנו חושבים שראוי להתעכב עליו – לכן הוא מובא לפניכם במלואו, בעריכה קלה בלבד. הטקסט, המגולל את סיפור היכרותו של שאול עם בנאי, ומספר על חלקו של המועדון בהחייאת הקריירה של היוצר, נכתב לרגל יצירת הדוקו יוצאת הדופן של דורון צברי, "סיכוי להינצל", שעלתה ל-yes וגורפת מחמאות מקצה לקצה (גם אצלנו). שאול ממליץ עליו בחום, ואם שאול אומר, שאול יודע. עד אז, קראו איך ולמה אביתר היה צריך את הבארבי כדי לקום מהמשבר הראשון שלו.

"את המפגש הראשון שלי עם אביתר התחלתי אי שם בשנת 97, בבארבי ביונה הנביא, מקום קטן ליד הים, תקרה גבוהה ומרצפות מעוטרות", החל מזרחי את הפוסט. "התמזל מזלי, ומספר שבועות לפני המופע התפוצץ ברדיו השיר 'שמתי לי פודרה' עם אפרת בן צור. הטלפון לא הפסיק לצלצל, הזמנות הכרטיסים למקום הקטן הסתיימו בפרק זמן קצר מאוד (מחיר כרטיס אז היה 40 שקלים, למי שמתעניין). אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. המופע של הבחור המופנם היה בוסרי ועדיין לא מגובש, אבל ברגע שפתח את הפה נפתחו שערי שמים, עם חיוך מבויש והרבה עוצמה. זכיתי לאחד המופעים הראשונים של אביתר (לדעתי אפילו הראשון), ולימים השקפתי מהצד וראיתי את העלייה המטאורית שלו. בבארבי ביונה הנביא לא זכיתי לארח אותו שוב".

"בסוף 98 העתקנו את הבארבי לסלמה 40 – מקום גדול יותר, וביחס למקומות של הופעות, אפילו ענק למידת השוק המקומי. בשנת 99 נפגשתי שוב עם אביתר בהשקת אלבום 'שיר טיול'. את ההשקה הזאת לעולם לא אשכח. הבמה הייתה עמוסה בטלוויזיות ישנות שחור לבן (תקופה בלי צבע), אחד על השני כחלק מתפאורה. דאז המופעים היו בישיבה, ופינינו את קדמת הבמה לקהל שירד וירקוד. אבל אוי למה שקרה – אף אחד לא זז ממקומו. תחושה של קר ומנוכר. קדמת במה נשארה מיותמת מאנשים, ומופע שלם עבר ללא תחושות או רגשות בקהל (שאגב, היה מעט ממנו). הכישלון צעק לשמים, ואביתר נעלם כלעומת שבא מהנוף".

"לימים עשינו סדרה של מופעים עם עמיר לב, אומן גדול עם מעט קהל. המטרה הייתה להרחיב את הקהל. התחייבנו על 3 חודשי עבודה, לפעם בשבוע, יום שלישי פעמיים כי טוב. למי שלא יודע, באותה תקופה הייתה לקוטנר תכנית מוזיקה בשעות הצהריים שבה הוא אירח וחשף אומנים חדשים, עשה ג’אמים, ובקיצור – היה מרכז המוזיקה הישראלית בשעת פריים טיים. ובסוף התוכנית פירסם את המופעים ברחבי הארץ. בימי שלישי היינו יושבים ומחכים לטלפון שיצלצל להזמנת מקומות, אבל תנועה אין. החלטנו לארח, והתחלנו לזרוק שמות לאוויר, ותוך כדי מרימים טלפון לראות אם פנוי (נשבע לכם פעם הכל היה יותר פשוט וקל), ויכול לבוא. ובהנחה שכן, היינו מודיעים לקוטנר על האירוח שיפרסם (רייטינג כמו של ערוץ 1 בזמנו). וככה התחלנו לגדול. באחת הפעמים עמיר זרק את השם אביתר לחלל האוויר. עד אז מי שמע, מי ידע היכן הוא (מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – מאלבום ראשון שהתפוצץ בקרב הקהל, לאלבום שני שהעלים אותו לתהום השכחה). 'יאללה', עניתי, 'מה יש להפסיד?'".

"וכך התחיל לחזור אביתר בדלת האחורית לקדמת הבמה, ללא מנהלים שעוטפים אותו, ללא חומות ומחיצות, עם המון צניעות, נחבא אל הכלים. מגיע, שר, צובר ביטחון שוב, ומצמרר את האנשים בשירתו הייחודית. הצלחת המופע של עמיר יצרה בחובה אלבום הופעה חיה בבארבי (האלבום הנמכר ביותר של לב, אם אינני טועה), שבו הוא מארח את רפי פרסקי ואביתר בנאי. והכי חשוב – גרמה לכך שסידרו הופעות באמריקה. עמיר נסע עם אביתר וערן צור. ערב לפני הנסיעה עשינו מופע ענק ומפוצץ עד אפס מקום בבארבי בסלמה ('שיהיה להם דמי כיס', אמרתי). התור בחוץ היה עצום. 3 חודשים הפכו ל־4, והצלחה חסרת תקדים".

"ולמה פתאום בחרתי לספר את הסיפור מלפני שנים לא מעטות, וממתי אני נוסטלגי? למעשה כל מה שסופר הוא המבוא לדוקו של דורון צברי שיצא בימים אלו ומשודר ב-yes. מסמך מרתק ומדהים, מסרטי הדוקו הטובים ביותר שזכיתי לראות על מי מבאי תעשיית המוזיקה. דוקו שזכיתי לראות את הרף קט שלו בשלמותו לפני שנה לערך, וחיכיתי לו בכליון עיניים שיצא לאוויר העולם. בדרך כלל אני לא נוטה לא להמליץ ולא לשבח, אבל קצרה היריעה מלהכיל את הסופרלטיבים למסמך המרתק שעבד עליו צברי במשך 11 שנה, עם המון עבודת תחקיר ושאלות משל הוא חוקר שב”כ. מעטים האומנים שהופיעו בכל הבארבים החל מיום היווסדו. יש לי את הכבוד להיות חלק מהדרך של האומן המוכשר שקוראים לו אביתר בנאי".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מכה שנית: "אלף מכות" התגברה על כל מכשול אפשרי בעונתה השנייה

ככל שעובר הזמן, אני משוכנע יותר ויותר שסטיבן נייט הוא גרסה משודרגת של ריאן מרפי. הסגנון של שני היוצרים אמנם שונה בתכלית, אבל כמו מרפי, גם יוצר "כנופיות ברמינגהאם" הפך למפעל ליצירת טלוויזיה. למרות שנייט יצר לא מעט סרטים לפני כן, הוא פרץ לתודעה הציבורית עם פיקי בליינדרז, ומאז שהסתיימה ב-2022 הספיק לייצר את SAS: Rogue Heroes לאמזון פריים, "שושלת גינס" לנטפליקס, שתי עונות של "אלף מכות" ויש אפילו סרט של פיקי בליינדרז בדרך. עבור תקופה של שלוש שנים זה לא מעט תוכן, ואחרי שמסיימים את העונה השנייה של "אלף מכות", גם ברור שהוא לא מתכוון להפסיק.
>> "אואזיס במדבר" היא מפגן עוצמה זוגי של קומדיה וכימיה

הסדרה, שעונתה השנייה נחתה בשבוע שעבר בדיסני+, מספרת כזכור על בחור ג'מייקני בשם חזקיה (בסדרה מבטאים את שמו 'הזקיה', אבל כולנו יודעים שזה חזקיה) שהגיע ללונדון כדי להגשים את יעודו כמאלף אריות, אך מתאכזב לגלות שהוא למעשה האריה שהעולם רוצה לראות בכלוב. הגילוי הזה מגלגל אותו לעבר העולם התחתון של האיסט אנד בלונדון, שם הוא מגלה כישרון חדש כמתאגרף. במקביל, הסדרה גוללת את סיפורה של מנהיגת 'כנופיית הפילים' מארי קר – כנופייה המורכבת מנשים בלבד – כאשר את העונה הראשונה סיימנו ברגע דרמטי במיוחד בין שני אנשי העולם התחתון, לאחר שחזקיה גילה את מעורבותה של קר ברצח חברו מהמולדת, אלק.

בהתאם, העונה השנייה מתחילה דווקא מהריחוק בין השניים, אבל האמת היא שהעונה הזו כלל לא מתמקדת בקו העלילה הזה – למעשה, נייט עושה בחירה נועזת, ונותן לפרוטגוניסט שלנו לקחת צעד אחורה בהובלת העלילה. עם תחילת העונה הזו, יש תחושה של אחרי פיצוץ ממנו כולם נפגעו. מארי וחזקיה, כאמור, לא בקשר, שוגר גודסון (סטיבן גראהם) איבד מכוחות והשפעתו לטובת הטיפה המרה, ואחיו "צוף" מנהל את הבר, אבל מרגיש שמשהו בו נשבר לאחר שאחיו פיצץ אותו באלף מכות.

בפועל, מארי מנסה לאחד את הכנופיה שלה לטובת משימה נועזת, וחיזקיה מנסה לחסל האחראי על מותו של אלק. אך במקביל, מתחת לאף של כולם, צומח להם אויב משותף – בלש המשטרה ואנס מורטה, ששם לעצמו מטרה ללכוד את מארי קר. והסיבה שהוא נבל כל כך טוב לעונה הזו היא שלמעשה, זה לא מרגיש שהוא מופיע הרבה. מורטה הוא נבל שמנהל את רוב ענייניו מאחורי הקלעים, ונמנע מעימותים ישירים, אך הוא ממש לא פוחד להפעיל כוח מופרז, או לחילופין, לסחוט את חברי קהילת איסט אנד.

מעבר לכך, מאוד נהניתי מהעבודה שעשו על דמותו של שוגר גודסון. אם בעונה הקודמת הוא היה אנטגוניסט מובהק, לאורך העונה הזאת התסריטאים נתנו לו יותר רגעי חסד, שהופכים את הדמות להרבה יותר עגולה. אלו רגעים שהופכים את שוגר למורכב יותר, ובמקום להיות אותו אגו-מניאק מהעונה הקודמת, הם נותנים לנו גם סיבה לאהוב אותו, ולקוות שהוא ישרוד. ובכל פרק שעבר שמחתי יותר ויותר מהליהוק המושלם של סטיבן גראהם המוכשר, שיוצק לתוך הדמות אנושיות ועומק שמונעים מהדמות להגיע למצב מעורר רחמים, גם כשהוא בשפל.

גם כנופיית ארבעי הפילים מקבל יותר מקום העונה, ואנחנו זוכים לצלול יותר לתככים הפנימיים של חבורת הכייסות, וגם לראות את מארי עצמה זוכה לטיפה יותר עומק, כשהיא צריכה מצד אחד להתמודד עם המלכה האם, מצד שני להרוויח מחדש את אמון חברותיה. אם לקראת סוף העונה הקודמת היא נכתבה באופן קצת רופף, עכשיו נדמה שנייט הבין את הפוטנציאל של הדמות האדירה הזו, שמניעה את העלילה לא פחות מחזקיה. למעשה, כל הדמויות עובדות יחד כמו מכונה משומנת, ואיכשהו נייט הצליח לבנות קו עלילה שלם לכל אחת מהדמויות המרכזיות, כמו גם לדמויות המשנה. והכל בעונה הזאת עשוי כל כך טוב – מקרבות האגרוף ועד השיאים הדרמטיים – עד שדווקא זה מה שמעלה לי חשש לגבי מעמדו היחסית חדש של נייט כמפעל טלוויזיוני מהלך.

חישוב זריז (בעזרת צ'אט GPT) מגלה שגם סטיבן נייט מייצא בערך פרויקט בכל שנה, בעוד שריאן מרפי מעורב בממוצע בשני פרוייקטים בשנה. עם זאת, לפי הניתוח, נייט נמצא במגמת עלייה בעוד מרפי נע במגמת ירידה. אני בהחלט בעד עוד פרויקטים של נייט, כי עד כה מכל מה שהוא עשה רציתי לקבל עוד – אבל אני גם מפחד שהוא ילך בעקבותיו של מרפי, ויהפוך מיוצר עם מגע זהב לכזה שזורק לאוויר כמה שיותר פרויקטים, מנסה לירות בכולם, ורק לפעמים מצליח לפגוע. האם זה יהיה גורלו של נייט? אני מאוד מקווה שלא, אבל אין לדעת. לפחות בנתיים אנחנו מקבלים סדרות מצוינות כמו "אלף מכות", שהתגברה על כל מכשול אפשרי בעונתה השנייה, הרחיבה את העולם והעמיקה את הדמויות – בדיוק כפי שעונה שנייה צריכה לעשות. רק שיחזיק מעמד.
"אלף מכות", עונה 2, עכשיו בדיסני+

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו אותנו

השבועות האחרונים החזירו לתודעה טרנד ישן (שכבר חשבנו שנעלם מהעולם) – פרסומות שעושות רעש. ולא סתם רעש. רעש רע. באזז של תגובות זועמות וזמזום מזועזע על הציניות, על הטעם הרע, על הסקסיזם והשוביניזם. עולם הפרסום מת על זה. אין פרסום רע. גם בתקופה שבה לכאורה כולנו רואים פחות פרסומות (בגלל הצפייה הדחויה), אנחנו נחשפים אליהן ברשתות ובאתרי התוכן, או לכל הפחות לדיבור השלילי עליהן בפיד.

>> "סיכוי להינצל": יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>> "אואזיס במדבר" היא מפגן עוצמה זוגי של קומדיה וכימיה

במובן מסוים חזרנו עכשיו לניינטיז ולפרובוקציות בשקל שהיו נפוצות אז, עם הפרסומת של HOT שעוררה ביקורת חריפה, וגם עם הקמפיין של מזרחי טפחות, במה שהוגדר כניצול ציני של שורד השבי, שגיא דקל חן.אז לרגל שובו של הטרנד (והזעזוע), בחרנו 12 פרסומות (וחצי) – שעוררו סערה גדולה. הן באות מתקופות שונות, עם רף זעזוע משתנה אבל כולן עשו בלגן לא קטן ובעיקר הזכירו לנו שפרובוקציה היא טקטיקת מכירה שעובדתלפעמים, זולה ומגעילה ככל שתהיה, ולכן היא כאן כדי להישאר.

זבל מי שמלכלך (1996)

נתחיל מהקל, נמשיך לכבד. אומרים שכלבים וילדים גונבים את ההצגה – והפרסומת הזאת היתה המחשה חיה לכך. המשרד לאיכות הסביבה רצה למחות נגד השלכת אשפה ברחוב, והשתמש בסיסמא הקליטה (אך וולגרית) "זבל מי שמלכלך".בדרך הוא גם נתן במה לילדה כרמל סידי (אז בת 4) שנאמה טקסט חוצב להבות שקרא לאנשים להפסיק ללכלך. הקמפיין היה מאוד אפקטיבי בשעתו, ייצר הדים, אבל גם ספג ביקורת על שימוש בשפה אלימה. כך או כך, כולם ממשיכים ללכלך בסבבה וגם שפה אלימה כבר לא מטרידה יותר מדי אנשים, ומי שכן מוטרד מפחד לומר משהו. אפשר לומר שהקמפיין נכשל.

בורקס מעדנות מתנשפים בטלפון (2002)

גם הקמפיין הזה עורר סערונת, אבל (לכן?) זכור עד היום. מותג המאפים הביתיים (רק לחמם ולהגיש) הציג פרסומת שבה אדם מתקשר לזוגתו דרך הטלפון (הקווי, מיינד יו), אבל תוך כדי בוחר לאכול בורקס שיצא מהתנור (החלטה מאוד חכמה, כידוע). הבורקס כל כך חם, שהוא גורם לו להתנשף לה בטלפון והיא בתגובה מתנתקת בזעם. בתחילת שנות האלפיים היו כאלה שחשבו שזה מטריד, וזה רק מעיד כמה הרף אחושילינג ירד בשנים שלאחר מכן.

קופטש, הג'וינט ושדה בוקר (2009)

קפיצה קטנה (ולא אחרונה) אל השדה הפוליטי שתמיד סיפק פרובוקציות תעמולה למכביר. במערכת הבחירות של שנת 2009, הקומיקאי גיל קופטש הוביל את רשימת "עלה ירוק" והפיק שורה של תשדירים מקוריים, כולל אחד שהרגיז ה-מ-ו-ן אנשים. בתשדיר (שלא עלה במסגרת תשדירי התעמולה, אבל כן רץ ברשת), נראה קופטש ישוב על קברו של אבי האומה, דוד בן גוריון ז"ל, מעשן וויד שכה ומסביר לבן גוריון המנוח על החשיבות שבלגליזציה. הפרובוקציה עשתה את שלה – התשדיר מהר מאוד הגיע אל המהדורות ואפילו חילץ תגובה עצבנית מנכדו, יריב בן אליעזר שאמר (בראיון לעודד בן עמי בערוץ 2): "הפרסומת הזו היא הוכחה שמי שמעשן חשיש – נדפק לו המוח". קופטש ו"עלה ירוק" עברו בסקרים לאיזה יומיים, ואת הבחירות סיים מתחת לאחוז החסימה. הפרובוקציה עדיין איתנו.

גולדסטאר לא אוהבים נשים (2015 וכנראה לנצח)

כבר מאז פריצתו של מותג הבירה לחיינו, עוד בשנות השמונים כשפרסומות היו בקולנוע ויאיר לפיד היה סתם חתיך – "גולדסטאר" זיהתה את עצמה עם גבריות, תחת הסיסמה הבלתי נשכחת "מילה של גבר", ושיגרה פרסומות בניחוח מיזוגני במשך שנים. בשנת 2015 היא הלכה עם זה כמה צעדים קדימה – לטובת קמפיינים שהם פרובוקציה אחת גדולה, בעיקר תוך שימוש בבדיחות שוביניסטיות די זולות. בנות הן היסטריות, הן בכייניות, הן משוגעות – אז תגיד תודה שאתה גבר ותשתה משהו. לכאורה נראה שזה הטריק הכי זול בספר, אבל כולם, אוהדים ומתנגדים כאחד, אכלו אותו בלי מלח. ואז שתו בירה, כי בירה זה גברים ובנות זה קקה. הבנתם?

"מתאים לי" מרגיזים שמרנים (2003)

בדיעבד, זה נראה הרבה פחות נורא – אבל אז? וואו כמה רעש. מדובר בקמפיין של חברת ההלבשה במידות גדולות, שבפרסומת שלו אישה הלבושה בבגדי החברה מסתובבת ברחוב ומודדת כמה זמן ייקח לאנשים לסובב את הראש אליה. כולם מסובבים אחרי שלוש שניות, חוץ מגבר אחד שלא מסתובב – ואחר כך מגלים הצופים שהוא בעצם הומו והנה הוא מתנשק עם גבר אחר. לפני 22 שנה זה עורר סערה רבתי – עד כדי כך שהרשות השנייה גרמה לכך שהפרסומת תשודר רק אחרי השעה 22:00 בלילה. ההיסטוריה הוכיחה שלפחות באספקט הזה, השמרנות הפסידה, הומואים כבר מופיעים על המסך שלנו באופן הרבה יותר תדיר (כולל בפרסומות סחיות לחברות ביטוח), ומי שהזדעזע כל כך – היום בעיקר נראה אידיוט. כמו שצריך.

בר רפאלי מלכת הפרובוקציות

הדוגמנית הישראלית המצליחה בהיסטוריה הבינה באמצע שנות האלפיים, את הטריק שסידני סוויני תבין אחר כך: כל עוד את זאת שמשתמשת בזה, שימוש במיניות זה לגמרי סבבה. וכך, רפאלי השתתפה בשורה של פרסומות פרובוקטיביות וסקסיות ממש, מהפעם שבה היא שכבה עם רד אורבך (הקינג), דרך הפרסומת שבה היא הופיעה עם שפחות שחורות מסביבה (כרגיל, משהו שאף אחד לא חשב עליו קודם), ועד הפעם שבה פרסומת שלה ממש צונזרה, ובכן, כי ראו בה יותר מדי תחת. נשבע לכם שזה קרה.

ש"ס ממש לא אוהבים רוסים (2013)

עוד פרובוקציה – שנגמרה בפסילה. בחירות 2013 זכורות לחובבי הפוליטיקה בתור הבחירות שבהן יאיר לפיד הגיע לשיא של מנדטים, נתניהו וליברמן רצו ביחד ונפתלי בנט נחשב לדמון הכי נורא שאפשר לדמיין (גוד טיימס). אבל לחובבי הפרובוקציות היא תיזכר גם בגלל התשדיר הזה של ש"ס, שביקשו להמחיש את הבעייתיות שבהקלות בגיור תחת המדיניות של אביגדור ליברמן ו"ישראל ביתנו". גבר עומד מתחת לחופה עם אישה רוסיה (שלגמרי לא בליגה שלו), שמקבלת אישור בתיק-תק להיות יהודיה (כי רוסים הם לא באמת יהודים, הבנתם?). תשדיר גזעני בטירוף ששודר רק פעם אחת, כי ועדת הבחירות המרכזית פסלה אותו בערב השידורים הראשון. מצד שני, לחשוב שזה מה שזעזע אותנו – נראה היום כמו פריווילגיה רחוקה. כאמור, גוד טיימס.

שולה זקן מוכרת רהיטים (2015)

נגמר השלב החביב, ועברנו לשלב הבעייתי. למשל, איך זה לקנות רהיטים מעבריינית מורשעת? שולה זקן היתה מזכירתו הנאמנה (ואז קצת פחות) של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט – ונשפטה ל-11 חודשי מאסר בעקבות מעורבותה בפרשת "הולילנד". בשנת 2015 היא יצאה מהכלא, וחמישה חודשים בלבד אחרי שחרורה – כבר השתתפה בפרסומת של חברת "אורבן", שם היא צחקה מכל העניין. מצד שני, גם בתחום נרמול העבריינים הלכנו דרך ארוכה מאוד מאז. היום הם אפילו מנהלים את המשטרה.

אליהו יוסיאן מוכר לכם מזגנים (2025)

האמת? כמעט שכחנו שזה היה ממש לא מזמן. חברת "טורנדו" המשיכה את מסע הפרסום הענף שלה כדי למכור מזגנים, והפעם היא הלכה על מישהו שיודע טוב מאוד לחמם. בפרסומת היתולית לכאורה, משתתפים ננסי ברנדס, טל ברודי ו… הפרשן (?) ה…גבולי אליהו יוסיאן, שזכור בעיקר בשל הופעותיו המסיתות בתקשורת אחרי פרוץ מלחמת ה-7.10. נשמע סבבה, לא? חוץ מהעובדה שיוסיאן התבטא באלימות נגד הקהילה הלהט"בית וקרא לא לקבור את נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, השופט אהרון ברק, בקבר ישראל. אחרי ההתבטאות האחרונה (כאילו לא שמעתם שהוא סייקו כבר קודם) וקמפיין מחאה נמרץ נגדו – "טורנדו" הורידו את הפרסומת וניתקו את הקשר עם הפרשן.

תפוזינה והחולצה השקופה (1995)

אח, הניינטיז. התקופה שאליה כולנו עורגים – הימים היפים שבהם היינו צעירים, אכלנו מקדונלדס בקניון איילון והיה לגמרי בסדר לשדר פרסומות סקסיסטיות בשיא הפריים טיים. כמו למשל, הפרסומת הזאת של מותג מיץ התפוזים שפרץ בסערה בראשית ימי ערוץ 2 – עם הדוגמנית ההולנדית אלן הידינג, שהופיעה בחלוצה שקופה ורטובה לעיני כל, ובעיקר לעיני זוג מזרחים חרמנים (כי למה לא להיות גם גזען תוך כדי?). מדובר בפרסומת שעשתה רעש לא קטן ועוררה דיונים זועמים וחלוציים מסוגם, ועזרה לתפוזינה לייצר הרבה יח"צ. היום, אגב, תפוזינה מסתייגים מהקמפיין ההוא – אבל את הכסף הם הרוויחו.

פוקס, איתן אורבך והבובה (2002)

הרשימה הזאת מלאה בפרסומות מסוג "על זה עשו רעש?" – אבל היו כאלה שעשו רעש בצדק גמור, פשוט כי הן היו לא סתם קרינג' – אלא מטרידות. למשל, הפרסומת בשנת 2002 של חברת ההלבשה שבה משתתפים שני הפרזנטורים שלה באותה התקופה, השחיין לשעבר איתן אורבך ויעל בר זוהר. בקמפיין, עומדים אורבך ובר זוהר ומפעילים תיאטרון בובות חמוד ברחוב – עד שמגיע אדם שלישי, לוקח את הבובה של בר זוהר ומפשיט אותה אל מול עיניה הנדהמות (ואז, כביכול, עושה את זה בשביל לקחת את הג'ינס). לא ברור מה יותר מוזר – העובדה שהפרסומת הזו אושרה על ידי המשרדים ("זרמון גולדמן") והמותג, או העובדה שהיא שודרה במשך זמן לא רב עד שהוגבלה לשידור אחרי 22:00 בלילה, ובסוף ירדה סופית מהאוויר בחודש אוקטובר. לא להאמין שזה שודר.

קסטרו והמעיל (1995)

כנראה הפרובוקציה הראשונה – והזכורה ביותר – בתולדות ערוץ 2, עם שני "היפים והנכונים" של התקופה. יעל אבקסיס וליאור מילר. לצלילי השיר "Creep" של רדיוהד (שהפך ללהיט ענק בישראל בזכות הפרסומת, למרות שמי שמבצע אותה בתשדיר הוא בכלל ירמי קפלן), הסוטה של השכונה (מילר) מבהיל ילדות קטנות כשהוא מסתובב עירום ופותח בפניהן את המעיל שלו (איך זה אושר בדיוק?!). הוא נתקל באבקסיס ומנסה את אותו "טריק חיזור" רק כדי לגלות שאבקסיס מחזירה לו באותו מטבע, ופותחת בפניו את המעיל שלה. ב-1995 היו לא מעט שאלות נפוצות, אבל אחת הגדולות שבהן היתה "מה יש לה מתחת למעיל?". פרובוקציה שזעזעה, אבל בהתאם לתקופה הליברלית גם חרמנה, והפכה כנראה לפרסומת הכי משמעותית שהיתה כאן.

העיר של פטריק גדס: 100 שנים לחזון שעיצב את תל אביב

פטריק גדס (1854–1932) היה ביולוג, בוטנאי, תיאורטיקן נוף, סוציולוג ומתכנן ערים, נחשב לאחד מחלוצי התכנון העירוני המודרני. גישתו ראתה בעיר מרקם חי שבו חברה, טבע, סביבה ותרבות שזורים זה בזה, ותפקידו של התכנון הוא לאזן בין צורכי האדם לבין סביבתו. “האדם,” כתב, “אינו נפרד ממקום מושבו; המקום, העבודה והקהילה – הם מערכת חיה אחת.” גדס האמין שניתן לדחוס את מכלול החיים לדיאגרמות וסכמות פשוטות, המתרגמות עשייה אנושית למערכת של קשרים הדדיים, ומאפשרות לראות את העיר כסינתזה בין תצפית מדעית, דמיון וחוויה.

>> אל-מטחנה: האמנות פותחת לציבור את מפעל הקרח ההיסטורי בסלמה
>> גלגל הצלה: 27 תערוכות חדשות לצוף איתן אל תוך הסופ"ש

בתחילת שנות ה־20 של המאה העשרים הוזמן גדס על ידי מאיר דיזנגוף להכין את תוכנית האב הראשונה לתל אביב. התוכנית, שהוכנה בשנת 1925, הגדירה לראשונה את דמותה של העיר כעיר גנים מודרנית: רשת של רחובות מוצלים, שדרות רחבות, כיכרות, גינות ציבוריות וטיילת חופית. בניגוד לתנועת עיר הגנים הקלאסית, גדס התאימה לעיר קיימת וצפופה ובהתאמה אקלימית לחופי הים התיכון; יחידת בלוק המגורים שגיבש יצרה אינטימיות קהילתית בתוך מרקם עירוני פעיל. למרות המוניטין שלו ותוכניות רבות שהגה בעולם, תוכנית תל אביב היא היחידה שמומשה בפועל והותירה חותם עמוק על דמות העיר. בשנת 2003 הוכרזה “העיר הלבנה” כאתר מורשת עולמית, גם בזכות התכנון הייחודי של גדס.

התערוכה “חי, צומח, עיר” בבית ליבלינג מבקשת לבחון את מורשתו של גדס ואת הרלוונטיות שלה כיום, בעידן של שאלות חדשות על קיימות, חברה ומרחב ציבורי. היא נבנתה בהתאם לאופי הקומות והפעילות היומיומית בבניין, ומציעה מהלך תצוגה כרונולוגי־רעיוני בין עבר, הווה ועתיד.

קומת הקרקע: מבוא לגדס

מבוא היסטורי וארכיוני לחייו ולתפיסת עולמו של גדס ולחזון תל אביב כעיר גנים מודרנית, לצד עבודות על העיר כיום ובעתיד. כאן מוצגת התוכנית דרך עקרונות מרכזיים, שנותרו בני־בחינה גם מאה שנה אחרי. גדס היה הוגה הוליסטי: דיאגרמת ה־Valley Section שלו מציגה את הרצף בין הר לים, בין כפר לעיר תוך הצגה רב שכבתית של הסביבה (ניתן לראות בתערוכה גם מחווה מרחבית לדיאגרמה דרך מיצב לאורך גרמי המדרגות בבנין וכן בעבודה שיצרו סטודיו צ'חה). תוכניתו לתל אביב יישמה חשיבה דומה ובקנה מידה מרובה – מן העץ הבודד (או אפילו עלה) ועד מבנה המרחב העירוני כולו.

כיום, לנוכח שינויי אקלים, צפיפות עירונית והפרטת שטחים, תוכנית גדס חוזרת להיות רלוונטית. העיר נהיית צפופה וחמה יותר, והמרחבים הפרטיים, מרכיב חיוני בחזון עיר הגנים, מצטמצמים. בתוך כך, התערוכה מבקשת לגעת מחדש בשאלות העמוקות שהעסיקו את גדס ולבחון את משמעותן לעת הזו.

בחלל המתייחס להוויה העכשווית, מוצג הסרט "לחיות את גדס" שיצרו יעל פרלוב ורות ולק, דרך מעקב זוג בדירת גג תל־אביבית לאורך יממה ומפגיש את הייחוד האינטימי-רגשי שיוצרות הגינות והמרחבים שגדס יצר לצד העיר הדחוסה מלאת המתח והצמחייה המנסה לשרוד, מימד המתחזק ממול בקיר הצילומים של יעל שמידט בעבודה "בין לבין". לצד העבר והווה, מיצב ספקולטיבי שיצרה אדר' אגאתה וצניצקה (אוצרות אדר' סברינה צגלה) ובו מוצג מעין דוח עתידי המדמיין כיצד היתה תוכנית גדס נראית אילו נכתבה היום.

קומה ראשונה: התצפית של גדס

בקומה הראשונה מוצג מרחב מחקר וידע על גדס כאיש אקדמיה, הכולל ספרים, עבודות סטודנטים וחיבורים בין רעיונותיו לחקר תל אביב. במרכז המעבדה מוצג שיתוף פעולה שהתקיים בשנה האחרונה בין צוות התערוכה בבית ליבלינג לבית הספר לאדריכלות בבצלאל, בהובלת אדר’ אלס ורבקל. אוצרי התצוגה, צוף בר און וייסף אוחנה, מציגים את תמצית העבודות בשלושה אובייקטים המזוהים עם עבודתו של גדס ועם רעיון ה"תצפית" שלו.

קומה שניה: מסע בעקבות גדס

בקומה השניה "סינרגיה" מוצגות פרשנויות רב־תחומיות של כ־30 יוצרים מהארץ ומהעולם, בהקשרים עכשוויים של אדריכלות, אמנות ועיצוב. בדירה הקדמית נבחנת תל אביב כעיר גנים מתפתחת והדירה האחורית מרחיבה את המבט מעבר, ומציגה עבודות בהשראת ערים ופרויקטים אחרים שתכנן גדס, בירושלים, בחיפה, באינדור, במונפלייה ובסקוטלנד. הדירה מציעה מסע גיאוגרפי ורעיוני אחר עקבותיו של גדס, ומעלה שאלות על היכולת של חזונו להפוך תרבות מקומית לשפה אוניברסלית של חיים עירוניים.

מציגים: שי זילברמן; טוביה קורץ, לילה מועלם וליאב שלם; מאיה פולק; לימור יוסיפון גולדמן ויולי מרוז; ערן איזנהמר; מיכל דוד ונטע דבלסטין; מריה מרפלד; הלל בן־זאב פרלוב ומאיה אבואליטן;דנה כהן;רועי אבנטוב; אלכס פרפורי; ירון שטיינברג וג’אקוב ברוסמן; דנה מור; רחלי שרפשטיין; אבישר גולדמן; קארן דולב; ליאב שופן; אלון ברייאר;היידי שאצל; ג'ניפר אבסירה ; לורין מאלנגרו ;ג'יגנאשה אוז'ה; אסף גאם הכהן; טליה ישראלי ויותם סיון. לצד האמנים מוצגים סרטים קצרים שנוצרו על ידי יעל פרלוב ורות ולק, המתעדים ראיונות עם מומחים המכירים מקרוב את עבודתו של גדס, בהן נכדתו, מריון גדס.

חזית הבניין: חזונו של גדס

בחזית הבניין ובסביבתו מוצגות עבודות בהשראת תפיסתו של גדס את הקשר שבין הבניין, גבולותיו והרחוב כמרכיבים של בית הגידול העירוני המשותף. לאורך החזית מיצב האריגה של גילת בלום וסברינה צגלה, מחווה פואטית לתפיסתו של גדס את גינת הבלוק העירונית כפיסה של טבע בעיר וכמרחב חברתי ואינטימי השזור בתוך המרחב האורבני. הבניין הבאוהאוסי הופך למעין נול אריגה מרחבי, המרפסות הן המסגרות דרכן נארגות שכבות הנוף כשתי וערב.

גינת הגג הציבורית מציעה רגע של התבוננות והרהור על עתיד העיר לאור חזונו של גדס, אל מול קו הרקיע של תל אביב דרך עבודתן של רובין וינוגרונד מציריך ויעל בר מאור ומשרד "ברבים" במיצב הבוחן את מערכת היחסים בין העיר, הטבע, והחיים האנושיים והלא־אנושיים שבתוך תל אביב העכשווית. בשביל המזרחי, העבודה המוצגת על גדר המתכת באמצעות מודולים קרמיים המתלבשים על הגדר שיצרו הסטודנטים רן קיפניס, נועה בוקאי ומילי גואטה בהובלת לילך שטיאט.

לסיום, מכונות האקוויפר של מרסל טרויגר שיצר עם שותפיו בסטודיו "ארדה" עבודה המשלבת מפת מים דיגיטלית ושלוש "מכונות אקוויפר" בחללים שונים של הבית, ההופכות את בית ליבלינג לחתך חי של האקוויפר החופי – מן הרחוב, דרך המרחב הביתי ועד האטמוספירה. כך הופך הבניין כולו למעין "Outlook Tower" תל־אביבי – מרחב של מבט, חקירה, שבו החיבור בין עבר, הווה ועתיד מגלם את חזונו של גדס ל"חיים בשלמותם".

>>התערוכה "חי צומח עיר" מוצגת בבית ליבלינג עד 18.4.26. אוצרות ועיצוב תערוכה: שירה לוי בנימיני, אדר’ לימור יוסיפון גולדמן | פיתוח המחקר: שירה לוי בנימיני | חוקרת בכירה: ד״ר אדר’ קטרין רושאנט | אוצרת משנה: אדר’ ענת לוי | אוצרת חדר הפרויקטים ומיצב המרפסות: אדר’ סברינה צגלה | צוות מחקר והפקה: אביגיל פייטן, טליה הורוביץ, רומי צ’ילאג, מאיה בנסון | נגרות והקמה: ליאב לוי, ששי מזור, איה צייגר

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?